לקראת סוף קיץ 2008 הארקטיק מאנקיז מצאו את עצמם בצומת דרכים מוזיקלית.
אחרי שני האלבומים הראשונים שלהם שמיקמו אותם במקום מצוין בעולם המוזיקה כ"הלהקה הזו של הבריטים האנרגטיים שכותבים על הבחורות ששברו להם את הלב ועל הלילות בפאב עם החבר'ה" הם הרגישו שהם צריכים לשנות כיוון. הם כבר לא בני 17 ומגמגמים במבוכה "אל תאמינו לרעש" בתחילת הופעה, הם לא בטוחים שהיא תיראה טוב על רחבת הריקודים ומתחילים להבין שהתהילה וההצלחה הן לא יותר ממפלצות שרעבות לדם ולפלישה עצבנית לפרטיות, כמו למשל ב- If you were there, Beware המצוין מהאלבום השני שלהם שעוסק בדיוק בזה ומשתמש בזוגתו של סולן הלהקה (והאיש הכי סקסי ומוכשר בעולם ואני מוכן להתווכח על זה) אלכס טרנר כדוגמה לכמה שהתהילה יכולה להרוס הכל, אפילו קשר בין שני אנשים שאוהבים אחד את השני אבל לא יכולים יותר עם הלחצים מסביב:
" There's a circle of witches, ambitiously vicious they are
Our attempts to remind them of reason won't get us that far
I don't know what it is that they want
I don't know what it is that they want
But I haven't got it to give
"She hasn't got it to give
הם נכנסו לאולפן של ג'וש הומי אי שם במדבר בקליפורניה בסוף 2008 כילדים טובים ליברפול ויצאו ממנו באביב 2009 אלה שלא יחזירו לך שיחה כי "הם לא מחפשים משהו רציני עכשיו". ב- 39 דקות ועשרה שירים הם הפכו מלהקה יצירתית ושנונה עם פוטנציאל וחיבה מוגזמת לבירה זולה לגברים שמממשים את הפוטנציאל שלהם ויספרו לך על זו ששברה להם את הלב לקראת סגירה בפאב השכונתי בזמן שהברמן מוזג לכם עוד כוסית וויסקי. בזמן הקלטת האלבום הם ישנו, כתבו וחיו באולפן של אדון הומי (הבחור מאחורי Queens of the stone age, מפלצת יצירתית כשלעצמו) והתנסו בכלי נגינה חדשים שלא הופיעו במוזיקה קודמת שלהם כמו קלידים, גיטרות סלייד, שייקרים וקסילופונים. הסאונד שלהם התבגר בבת אחת. וב-6 ליולי הם קפצו למים והוציאו את Crying Lightning, עם קליפ שנראה כמו "שודדי הקריביים" על אסיד:
"בפעם הבאה שראיתי את עצמי במראה זה היה בדרך לפגישה שלנו, חושב על תירוצים להשהות\לא נראית כמוך מהצד אבל הפרופיל שלך לא פספס את העובדה שידעת שאני מתקרב לכס שלך", אלכס טרנר שר וזה ברור שהשם נשאר ארקטיק מאנקיז אבל הם השתנו לגמרי. אלכס טרנר בדיוק חזר ללהקה מהפרויקט שלו עם מיילס קיין מה- Rascals (The Last Shadow Puppets) וכשאתה מבלה שנתיים עם אחד הכותבים הכי מוכשרים בדור הזה של מוזיקאים, אי אפשר שלא לצפות שקצת מההשראה הזו לא תגיע קצת גם אלייך. בגיל 21 הם הוציאו אלבום שמוזיקאים בגיל 50 עם קילומטראז' ארוך משלהם בהרבה לא הוציאו וכנראה כבר לא יוציאו. וחוצמזה, בחייאת – הקליפ הזה זה הכי לנון-מקרטני שיש:
ב- Humbug הם ניסו להתנתק מהתדמית שלהם כ"מושיעי הרוקנרול הבריטי" שנצמדה אליהם בערך מהרגע שניגנו את האקורד הראשון, וזה אלבום שלוקח כמה האזנות כדי להבין מה הם מנסים בעצם להגיד – הם עדיין פה, אבל קצת אחרת. הם יוצרים לעצמם דרך חדשה ואין להם מושג מה יהיה בה, אבל הם עושים את זה בכל מקרה. מפיק האלבום הומי תיאר אותו כ"האלבום שבו הם נהיים מוזרים, נהיים ילדים גדולים ונכנסים לטריפ". ג'וש הומי השאיר רושם רציני על אלכס טרנר, מאט הולדרס, ניק אומאלי וג'יימי קוק. מספיק רק להסתכל על השיער שלהם כדי להבין את זה.
רוב הלהקות, כך נדמה לי, מגיעות לשיא מסוים ואז מתעייפות, מתפרקות או שפשוט מאבדות את זה. בגלל זה ארקטיק מאנקיז כל כך נדירים – הם החברים הכי טובים כבר 15 שנה (התחילו במוסך של ההורים של אלכס טרנר כשהיו בני 15) ולא התעייפו אחד מהשני. כן, כל אחד עושה את הקטע שלו מחוץ למסגרת הלהקתית אבל הם עדיין חוזרים הביתה. וב- Humbug הבית הזה נהפך מדירה שכורה מצ'וקמקת שלא ברור מאיפה ישלמו את שכר הדירה בחודש הבא למשהו יותר יציב, עם טיפה יותר תמונות על הקירות, טיפה יותר תוכן, טיפה יותר חמימות ביתית. "ניסינו בכל האלבומים הקודמים לנצח במירוץ נגד עצמנו", אלכס סיפר בראיון ל- NME, "ודווקא הפעם זה הרגיש אחרת. קצת יותר חשבנו על הדברים. לא הייתה לנו תכנית, לא ניגשנו לזה כשאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים בעצם לעשות. ובכל זאת זה הרגיש טיפה חתוך וערוך, קצת יותר יסודי מבדרך כלל". ג'יימי קוק הוסיף ש"מבחינתי האלבום הזה היה מסע שהחלטנו ללכת בו. בגלל זה כל כך יותר קל לדבר עליו". ובאלבום הזה הכל נשמע אחרת – אלכס טרנר שר בטון יותר נמוך ומהורהר, ג'יימי קוק וניק אומאלי מנגנים על הגיטרות באופן יותר אגרסיבי ולהוט, ומאט הולדרס, ובכן, עדיין המפלצת שהוא מאחורי התופים:
אני אוהב את הארקטיק מאנקיז עוד מכשהייתי בן 16 והייתי היחידי בבית ספר שידע מי הם בכלל (נהריה, אחרי הכל) והאלבום הזה, לפחות מבחינתי, הפך אותם ללהקה הבאמת מדהימה שהם היום. ככל שאתה מתבגר ומשתנה ככה גם הטעם המוזיקלי שלך משתנה ומתהווה למשהו אחר. ותמיד איכשהו, עם כל המוזיקה שגיליתי מאז ועד היום, האהבה אליהם נשארה. תמיד חזרתי אליהם. אולי זו האהבה שלי לגיטרות, אולי זו ההערצה שלי כלפי היכולת הנהדרת שלהם לנסח את מה שאני מתקשה לפעמים להגיד אפילו לעצמי. יכול להיות שזה עוד מקרה של הלהקה הנכונה ברגע הנכון. הם השתנו והתפתחו המון מאז, ובכל פעם שהם מוציאים שיר או אלבום חדש אני ישר עוזב הכל ושומע. גם אם זה לא משהו (אני מדבר עלייך, האלבום האחרון שלהם) וגם כשזה לא רע בכלל (היוש, AM!) – הם עדיין הלהקה שלי. מצאתי את עצמי לפני כמה שבועות משתעמם בעבודה ונזכרתי ב- Humbug, אז החלטתי לשמוע אותו אחרי שנים שלא, הפעם מנקודת מבט קצת שונה. ומצאתי את עצמי מתחבר אליו הרבה יותר מאשר בפעם הראשונה, בעיקר לשיר Cornerstone, עם הקליפ הכי פשוט בקריירה שלהם:
בשיר אלכס טרנר שר ולמעשה מתמודד עם החיים שאחרי פרידה. הוא הולך למישהי אקראית ומבקש לקרוא לה בשם של האחרת. "הארכתי את הדרך שלי הביתה, אני נותן לזה לקחת את הדרך הארוכה\הרחתי אותך על חגורת הבטיחות, ושמרתי את קיצורי הדרך שלי לעצמי", הוא שר למישהי שכנראה כבר לא תחזור. בשלוש ורבע דקות הוא מצליח לנסח את מה שרוב מי שנשבר לו הלב לא ממש מסוגל להגיד לעצמו – שעבר כל כך הרבה זמן שהוא מתחיל לחשוב שדמיין אותה, שהוא מחפש אותה עדיין בכל חיוך, שהחיים בלעדיה הם, למעשה, חרא גדול. וזה חלק מהקסם של הארקטיק מאנקיז – הפתיחות הזו, היכולת לכבות מגננות רגשיות ולבטא את עצמך בלי לפחד ממה שיקרה. במקרה הכי גרוע תהפוך עם שלושת החברים הכי טובים שלך ללהקה הכי טובה בעולם.
