בילי אייליש גדלה בלוס אנג'לס למשפחה של אמנים ממוצא אירי-סקוטי. את השיר הראשון שלה כתבה בגיל 11 וב-2015 כבר הקליטה את הסינגל הראשון שלה שצבר 200 מיליון השמעות ב- Spotify. בשנת 2017 הוציאה את מיני-האלבום הראשון, "Don't smile at me", שבעקבותיו הוכתרה ע"י Apple Music לאמנית החדשה הבאה של החברה והגיע לטופ 20 במצעד האלבומים האמריקאי.
משם, הדרך לפריצה המטאורית של אייליש בכל בעולם כבר הייתה סלולה עבורה. בשנת 2018 הספיקה לצאת לסיבוב הופעות, לשתף פעולה עם אמנים נוספים ולהוציא סינגלים שמושמעים ללא הפסקה בתחנות הרדיו בעולם וגם אצלנו בישראל: "You should see me in a crown", אשר סביר להניח שתזהו כשיר הפרסומת של קסטרו בו רותם סלע רוקדת על סקטים, וכמובן הלהיטים "When the party's over" ו "Bad guy", אשר הקליפ שלו עמד על 14 מיליון צפיות כעבור יממה מרגע עלייתו לרשת.
?What do you want from me? Why don't you run from me
?What are you wondering? What do you know
?Why aren't you scared of me? Why do you care for me
?When we all fall asleep, where do we go
כך פותחת אייליש את אחד מהלהיטים הבולטים שלה – "Bury a friend" (שם לא סימפטי במיוחד), אותו היא גם כתבה והלחינה. אי אפשר שלא לתהות מה עובר לאמנית המוכשרת הזו בראש, כשהיא כותבת את השירים שלה, שמאופיינים בשילוב נדיר של כוח עצום ומסות של רגש, שלא תמיד אנחנו שומעים מאמנים בגילאים האלה, בטח שלא בישראל.
"אני מסוג האנשים שאם תאמר להם לעשות משהו, אעשה בדיוק את ההפך" אומרת אייליש בראיון למגזין NME. עם זאת, מרככת היוצרת את המרדנות והדיכאון, אותם חוותה ועליהם היא גם כותבת בשיריה באמצעות חיבור וקשר אדוק לקהל דרך המדיה והרשתות החברתיות (20 מיליון עוקבים באינסטגרם). עובדה נוספת החושפת גוון אחר באישיותה, היא התמודדותה עם תסמונת טורט אשר נאלצה לשתף את העולם בה לאחר שנחשף סרטון בו היא חווה טיקים המאפיינים את התסמונת.
בחזרה לעשייה הקדחתנית שלה בשנים האחרונות, אייליש יוצרת קליפים שמספקים לצופה בעיקר רגעים ארוכים של הלם ולעתים אף מאלצים אותו להסיט את המבט מהמסך. עכבישים שמטפסים עליה מכל עבר, התקפות אלימות ובכי, הם רק קצה המזלג מהסיטואציות הקיצוניות שבאורח פלא משתלבות באופן הרמוני ומושלם עם הקול המהפנט שלה. בכל זאת, כל קליפ שלה הוא בעל מאות מיליוני צפיות.
לא מזמן צפיתי בהופעה חיה שלה, אינטימית יחסית, מול קהל משולהב ונרגש. ציפיתי לראות אמנית מתריסה ומרדנית שלא מתקשרת עם הקהל ושומרת על מסתורין וריחוק. להפתעתי, לבמה עלתה ילדה, לבושה בבגדים צבעוניים, בחיוך גדול ופרצי צחוק, שמתקשה להסתיר את ההתלהבות מהקהל (אשר רובו ככולו מבוגר ממנה) ומדקלם את המילים שלה, להיט אחר להיט, כאילו היו ההמנון הלאומי.
יש עוד הרבה דברים לכתוב על האמנית המרתקת שפרצה לחיינו רק בשנים האחרונות, אבל אין ספק שאם זו רק ההתחלה של הקריירה שלה, כנראה שצפויות לנו עוד הרבה הפתעות בהמשך. אחרי כל הדברים שהיא עשתה עד כה, יש מן תחושה כזו באוויר שבילי אייליש כאן כדי להישאר.
