השאיפות והחלומות עומדים למבחן מול המציאות הקשה | אור חזר ברגשות מעורבים מ"אישה עובדת".
הדבר האחרון שארצה זה להמעיט מערכו של הסרט, למען הסר ספק, אני מתקשה להאמין כי במהלך השנה אתקל בסרט כה חשוב, ומתאים לרוח התקופה בה אנו חיים מאשר "אישה עובדת". הבמאית מיכל אביעד לא מבזבזת שנייה אחת מזמנה ומניחה את כל הקלפים על השולחן. ובכן, אז יש כאן הרבה מה להעריך. העובדה כי היא נותנת סוג של תקווה לגיבורה הראשית אחרי מה שהיא עברה, היא מצד אחד מעוררת השראה לכל אותן נשים שחוו הטרדה מינית ופחדו להשמיע את קולם, אך מצד אחר ישנה הרגשה של עיגול פינות. ההתעסקות הגדולה מידי באג'נדה מזניחה במעט את התסריט.
ושיהיה ברור כי לא מדובר בסרט רע (!), להפך, יש כאן מספר גדול של היבטים חיוביים המאפילים על היבטיו השליליים. ראשית המשחק כאן מורכב מצוות שחקנים מרשים, קשה באמת לציין חולייה חלשה כאן, כל אחד בתורו מקבל את הזמן מסך המגיע לו, אושרי כהן בתפקיד הבעל הוא סימפטי, מנשה נוי בתפקיד של (איך לא) האנטגוניסט המעורר בחילה, אך גם משתמש בחביבותו ביצירת דמות לא נעימה, ולעיתים אפילו מפחידה. ולבסוף, לירון בן שלוש במה שאני יכול לכנות כאחת ההופעות הכי טובות של שחקנית ישראלית השנה, הפגינה הרבה מאוד רגש בדמותה וכשכל זה מתפרץ החוצה, אני מבטיח לכם שלא תישארו אדישים.
הצילום מבטא בצורה ישירה את עולמה של אורנה, כאשר לאט, לאט נהיה יותר ויותר קלסטרופובי. אי השימוש בפסקול ברובו של הסרט והבחירה לתת לסצנות לדבר בשם עצמן הופכות אותו ליותר אפקטיבי. עם זאת, ההרגשה הכללית ברוב הסרט היא כי האס היחיד אשר מחזיק הסרט בשרוול, היא העובדה שהוא מתוייג כחשוב, מה שהופך את החוויה כולה לצפויה וברורה. כמו שציינתי לעיל כול כוונותיו של הסרט מוצבות בקדמתו, אחרי שדמותו של מנשה נוי חוצה את הגבולות בפעם הראשונה, מובן לנו לאן חותרת העלילה.
הסרט שווה לצפייה קודם כול בשל התעסקותו בנושא כה חשוב ואקטואלי, אילו היה מבוצע ברשלנות או היה דל מבחינה אומנותית, בקלות הייתה אומר לכם לוותר עליו, אך לא זה המצב. הסרט ניצל בגלל משחק טוב ומיומנות קולנועית מרשימה.
