את במאי הסרט הוגו ז'לן פגשתי לפני שלוש שנים עם הסרט "מחר הכל מתחיל" בכיכובו של הסופרסטאר הצרפתי, עומאר סי. לא הייתי מבין מעריציו של הסרט, רבים הסתכלו עליו כסרט קטן, חמוד וכלל לא מזיק. אני לעומת זאת חשבתי שזה קלישאתי ודרמטי באופן מוגזם.
אז עכשיו הוא מוציא סרט חדש, מעיין סוג של "אלו חיים נפלאים" גרסת 2019, המספר על רפאל אשר מאוהב עד עמקי נשמתו באוליביה והיא בו. אך בבוקר אחד מוצא את עצמו בעולם מקביל שבו הם מעולם לא נפגשו. האם יצליח לכבוש בחזרה את ליבה מחדש?, האם כל החוויה הזאת תהפוך אותו לבן אדם פחות אנוכי?. אז כן, "אהבה ממבט שני" אינו שונה מסרטו קודם ועדיין יצאתי ממנו יותר סלחן ומסופק, אכן, עדיין מדובר באוסף קלישאות, אם יצא לכם לראות סרט רומנטיקה במהלך העשור האחרון, אתם פחות או יותר יודעים כיצד תתנהל כל עלילתו.
ועדיין הכל מתנהל כאן יותר מעודן, אין באמת רצון לגרום לקהל לבכות בכוח בעזרת איזה תכסיס מיושן או פסקול מלודרמטי. לשם שינוי מרוויח ז'לן את דמעותיו ביושר. כל זאת הודות לעובדה כי הוא לוקח את הזמן בהיכרות עם שתי הדמויות הראשיות: משגרת יומם ועד חלומותיהם ותשוקתם. אני נהניתי מזה כי הסרט נפתח בפנטזיה אישית של הדמות הראשית המתארת את עולמו הדימוני של דמות שכתב בסיפור וכיצד זה מתכתב באופן מופלא עם הסרט, עשר דקות לתוך העלילה והדמות הראשית מאבדת את המחברת בה כתבה את הסיפור, חבר טוב מציע לו להתחיל מחדש, לשכתב מהזיכרון את מה שכתב עד כה. מה שמרמז על האירוע המחולל בו הדמות הראשית צריכה לגרום לאהובתו להתאהב בו מחדש.
הבעיה הכי גדולה בסרט היא העובדה כי ז'לן לא לוחץ מספיק חזק על דוושת הצחוק, לא כל קטעי ההומור המעטים שלו מצליחים לקלוע בול במטרה, רגעיו הכי מצחיקים באים מהשחקן בנג'מין לאברנה, נכון הוא פחות או יותר מוגדר כהאתנחתא הקומית, אך ישנו ניסיון מעורר לשבח לתת לו סוג של עומק. הדבר הכי יפה בסרט הוא ללא ספק דקותיו האחרונות. המתגבשות לאמירתו הפשוטה המכה בתדהמה את דמותנו הראשית כי לעיתים בחיים צריכים לדעת מתי להפסיק לרדוף אחרי משהו ולהמשיך עם חייך.
אגיד כך, הסרט מצליח לספק את הסחורה. הוא לא ייזכר כאחד הסרטים הטובים של השנה או אבן דרך בז'אנר סרטי הרומנטיקה. הוא מהנה ברובו ואפשר באותה מידה לתפוס אותו כאשר יעלה לשירותי הסטרימינג.
